יסודות פסול מעמיד
גזירת מעמיד
כל הפסול לשמש בעצמו כסכך, יש להימנע לכתחילה מלהשתמש בו כ'מעמיד' לסכך (משנ"ב תרכט כב, וס"ס תר"ל). 'מעמיד' היינו כל שהסכך נסמך עליו, שלא יפול. בין מה שמונח מתחת הסכך. ובין מה שמונח מעל הסכך להכביד עליו, או אמצעי שהוא קשור ותפוס בו, שלא יעוף ברוח (כמבואר ברמ"א תרכ"ט ז', דה"ה כשמניח הסולם על הסכך מלמעלה, להכביד עליו).
גדרי לכתחילה ובדיעבד בדין מעמיד
הכרעת הפוסקים שיש ליזהר בכך רק 'לכתחילה' (משנ"ב תרכ"ט כ"ב ושעה"צ סקמ"א, בשם שו"ע הרב, דרך החיים, חיי אדם ובגדי ישע[1]). והיינו כשבא לבנות את הסוכה. אך אם כבר עשאה עם מעמיד פסול, אין צריך לסתור הסכך ולתקן (משנ"ב תרכט כב, ע"פ חיי אדם ושו"ע הרב שם, דדיעבד דהכא היינו אם כבר עשאה. וטעם הדבר ביאר בשעה"צ ס"ס תר"ל, דמעיקר הדין גזירת מעמיד לא נפסקה להלכה, אלא שכתחילה חוששים לראשונים האוסרים).
וכן אם מתארח בלילה הראשון וסועד בסוכה עם מעמיד פסול, אין צריך לשוב ולאכול כזית בסוכה שאין בה מעמיד פסול, הגם שחיוב אכילה בלילה הראשון דאורייתא (ארחות רבנו ח"ג עמ' ו).
והוסיף בחוט שני (עמ' רט) שהגם שכתב החזו"א (קמ"ג ב') "אנו נוהגים להחמיר בדין העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה". פשוט שאין כוונתו שיש 'מנהג' להחמיר, אלא שלכתחילה המדקדקין מחמירים, אבל בעת הצורך ודאי שיש להקל[2]. ומהאי טעמא כשהיה ציבור גדול בשמחת בית השואבה בבית החזו"א ולא הספיק המקום, הורה החזו"א לסכך על מעמיד המקבל טומאה [צינורות ברזל של כביסה].
עוד הוסיף שם, דהנוהג להחמיר בפסול מעמיד ואירע שצריך להשתמש בסוכה עם מעמיד פסול, אין צריך התרת נדרים. דנדר הוי דוקא בדבר המותר שמקבל על עצמו להחמיר כמידת חסידות, משא"כ כאן שאינו מידת חסידות אלא שלכתחילה חושש לדעת האוסרים, וכל החשש הוא רק לכתחילה, כמבואר במג"א.
מעמיד דמעמיד
כל הנתבאר הוא בנוגע ל'מעמיד' ממש, שהסכך נשען עליו. אך לא גזרו על 'מעמיד דמעמיד', ועל כן מותר לכתחילה שהמעמיד הכשר יהיה נסמך על מעמיד פסול (שו"ע תרכט ח, כביאור המג"א, הגר"א, משנ"ב שם, וכל הפוסקים).
ואולם דעת החזו"א (או"ח קמג ב) שגם 'מעמיד דמעמיד' בכלל הגזירה, ולשיטתו יש להיזהר לכתחילה שגם ה'מעמיד דמעמיד' יהיה מדבר הכשר לסכך בו.
[העירו: בא וראה כח תורתו של החזו"א, כי הגם שביקש ממקורביו שלא לפרסם חומרתו, ורצה רק להחמיר לעצמו (ארחות רבינו ח"ה עמ' קיז). וגם מטו מפי השמועה שאמר, שיותר יש להחמיר ולקרוא מגילה בבני ברק גם בט"ו מאשר להחמיר במעמיד דמעמיד. ומלבד זה גם עיקר דין מעמיד הוא רק חשש לכתחילה. עם כל זאת נתקבלו דבריו, וציבור שלם של יראים נוהגים להקפיד על 'סוכת חזו"א' (משנת המועדים סוכה, ס"ס יג).
מעמיד דמעמיד - באמצע ומן הצד
8יש לציין, כי דעת כמה פוסקים [מאמר מרדכי (תרכט ז), ערוך השלחן (שם יח), שפת אמת (כא:), קה"י (סוכה יח) וחוט שני[1] (סוכות עמ' רי)], שכל ההיתר להשתמש במעמיד דמעמיד פסול, הוא דוקא כאשר המעמיד הפסול מונח בצד הסוכה. כגון, שהקרשים שהסכך מונח עליהם ומשמשים כמעמיד, הקצה שלהם מונח על מסגרת מתכת [או על תופסני הפלסטיק שעליו].
או שהקרשים המונחים על הסכך שלא יעוף, קשורים בקצה, בצד הסוכה, באמצעות אזיקון.
אך כאשר המעמיד הפסול נמצא בחלל הסוכה באזור הסכך, לכולי עלמא גם 'מעמיד דמעמיד' אסור, ופוסל לעיכובא. שבדבר פסול הממוקם באזור הסכך, יש יותר מקום לטעות שיבואו לסכך בו.
ומצוי הדבר בפרגולת מתכת, שאינה רק מסגרת מתכת סביב, שגם אם יניח עליה קרשים, עדיין הוי מעמיד דמעמיד באמצע ולא מן הצד.
וכן מצוי מאד ב'סוכה לנצח' העשויה שלד מתכת, שבסוכות הקטנות יש רק מסגרת מתכת סביב, אך בגדולה יותר, יש פס מתכת תומך גם באמצע הסוכה, ולא רק מסביב.
מטעם זה, גם מי שאינו נוהג לעשות 'סוכת חזו"א' ומשתמש באזור הדפנות בחיבורים של מתכת, עדיין ראוי שלא להשתמש באזור הסכך בדבר פסול, גם באופן הנחשב מעמיד דמעמיד.
כמו כן יש לדון, שאם רוצה לקשור באזיקון את הקורה המונחת מעל הסכך עם הפרגולה שתחת הסכך. גם אם מקפיד שלא יתפוס האזיקון את הסכך עצמו [כדי שלא יחשב מעמיד, אלא מעמיד דמעמיד], ע"י שמעביר את שני קצוות האזיקון באותו ריוח שבין קני הסכך [בצורת 8] ותופס רק את הקורה שמעליו.
עדיין יש בזה חיסרון לשיטות הפוסלות מעמיד דמעמיד באמצע. ועל ראוי לבצע את הקשר מן הצד, או ע"י חוט הכשר למעמיד.
[אך חשוב לציין, שכאשר האזיקון באמצע קיים רק לתוספת חיזוק, כל שהסכך יכול להחזיק מעמד ולא יעוף ברוח מצויה גם בלעדי האזיקון שבאמצע, אין עליו שם מעמיד כלל, כמו שיתבאר להלן. ולכולי עלמא מותר להשתמש בו לכתחילה.
כמו כן יש לציין, שייתכן דגם המחמירים במעמיד באמצע, היינו דוקא בדבר שיש לו עובי ומועיל לעשות צל, כמו פרגולה, או פסי מתכת, שבכך יש מקום לטעות שנעשה להצל ויבואו לסכך בו, משא"כ אזיקון ומסמרים וכה"ג שאין עושים צל, אין שייך בהם חומרא זו. וכך מבואר בפשטות בתרוה"ד (סי' צא), וכמו שדקדק בדברות מנחם (סוכה ב)].
[1] בקה"י ובחוט שני מחמירים למעשה יותר מהמאמר מרדכי הערוך השלחן והשפ"א. שהם החמירו דוקא בגונא שהמעמיד הפסול עצמו, דהיינו המתכת, מונח באמצע הסוכה, משא"כ כשהמעמיד הפסול מן הצד אין להחמיר, כאשר מפורש בפשטות בדברי השו"ע (תרכט ח), דמותר לחבר את הכלונסאות שהסכך עליהן ביתידות ברזל מן הצד.
אך הקה"י והחוט שני מחמירים טפי, דכל מה שבאזור הסכך רואין אותו כחלק מהסכך, ובעינן שלא יהיה מונח על מעמיד פסול אפילו מן הצד. ועל כן לשיטתם גם ה'לייסטים' שמעל הסכך וגם הפרגולה שתחתיו, אפילו שאינם מונחים לשם צל, כיון שהם נמצאים באזור הסכך רואים אותם כחלק מן הסכך ואסור שיהיו מונחים על מעמיד פסול, אפילו בקצה שלהם שבצד הסוכה. ומה שמפורש בשו"ע להיתר, נדחקו לפרש דמיירי שהכלונסאות מונחות לגמרי על הדופן, ולא מונחות לרוחב הסוכה מדופן לדופן, ועל כן אינם נידונים כחלק מהסכך ומותרים להיות על מעמיד פסול.
וכבר השיגו על זה שמסתימת הפוסקים לא משמע שפירשו כך דברי השו"ע. וגם עיקר מה שהוכרחו לחידוש זה הוא בשביל ליישב דברי המג"א שהתיר מעמיד דמעמיד מקושיית החזו"א (קמ"ג ב'), דכל מעמיד דמעמיד הרי הוא מעמיד, כיון שהמעמיד העליון הוא מכלל הסכך. ולזה כתבו ליישב דאכן מודה המג"א כשהמעמיד העליון נמצא באמצע, מטעמא דהחזו"א, וכל מה שהתיר מעמיד דמעמיד הוא רק כשהמעמיד העליון מן הצד.
אולם אין הכרח ליישב דברי המג"א באופן זה, שכן האחרונים דחו קושיית החזו"א באופן אחר, דכל שלא הונח לשם צל איננו מן הסכך. ועוד, דאינו מן הסכך כיון שמונח על מעמיד פסול ואינו ראוי לסכך כך. יעוי' מנחת שלמה (סוכה ה') והערות להגריש"א (סוכה כא:) ועוד. ולפי"ז אין הכרח להידחק ולפרש דברי השו"ע שלא כסתימת הפוסקים.
והנה הגם שיש חומרא בשיטת החוט שני והקה"י בתוכן האיסור, מ"מ יש קולא בשיטתם, שנקטו כן בדעת המג"א דאיסור מעמיד הוי רק לכתחילה. אולם המאמר מרדכי הערוה"ש והשפ"א, אם כי מקילים בתוכן האיסור, וכמשנ"ת, מ"מ יש חומרא בשיטתם מצד חומר האיסור. שכן הם נקטו בדעת השו"ע דמעמיד ומעמיד דמעמיד פוסלים לעיכובא כשהן באמצע ומותרים לכתחילה מן הצד (ולדידהו מן הצד גם מעמיד גמור שרי), ודלא כמג"א דהוי רק איסור לכתחילה.
כך שיותר יש לחוש לשיטתם דהוי לעיכובא, מאשר לשיטת החוט שני והקה"י, שגם לדידהו אינו לעיכובא (וגם לא כתבו כן אלא לחומר קושיית החזו"א על המג"א, וכמשנ"ת).
ובהל' חג בחג (עמ' קצז בהערה) כתב דמוכח כשיטת הקה"י מדברי תרומת הדשן (שהוא מקור השו"ע תרכט ח) שהתייחס לכלונסאות המונחות ע"ג יתידות כמעמיד, ולא כמעמיד דמעמיד. אך זה אינו, שהרי התרוה"ד לאו מטעם הקה"י אתי עלה, אלא משום שלא חילק בין מעמיד למעמיד דמעמיד (וכשי' החזו"א), וכמו שכתב בביאור הגר"א שם דהתרוה"ד לא ראה דברי הריטב"א שיש חילוק בין מעמיד למעמיד דמעמיד. וכבר האריכו האחרונים לבאר טעמו בזה, שסובר כהב"ח דמעמיד אסור מדינא ולא מגזירה, ועל כן ממילא אין לחלק בין מעמיד למעמיד דמעמיד (עי' דברות מנחם סוכה, ושיעור הגרי"מ רובין שבת שובה תשע"ג). ומה שהביא עוד בהלכות חג בחג שמצא יסוד גדול לשיטת הקה"י מדברי הפמ"ג ס"ס תרמ"ג, יעוי' ספר הסוכה (ח"ב בבירורים) מה שדחה, דאין ראיה מדברי הפמ"ג.
פסולי סכך שנאמרה בהם גזירת מעמיד
גזירת מעמיד איננה רק בסכך הפסול משום שהוא 'מקבל טומאה', אלא בכל פסולי הסיכוך. כגון 'אין גידולו מן הארץ', או מחובר לקרקע (משנ"ב תרכ"ח י"ז[1]). אך דוקא בפסולים דאורייתא, ולא בפסולי סכך מדבריהם [שעיקר גזירת מעמיד מדבריהם, ולא גזרו גזירה לגזירה[2]].
מטעם זה מותר לסמוך את הסכך על הדפנות, הגם שהן רחבות מד' טפחים ופסולות מדרבנן משום 'גזירת תקרה'[3], דאין איסור מעמיד בפסול של דבריהם.
כמו כן מותר להשתמש במחצלת קנים הארוגה בסיבים שאין מקבלים טומאה, הגם שהם מעובדים ופסולים מדרבנן משום מראית עין שאין ניכר שגידולן מן הארץ (כמבואר בשו"ע תרכט ד), מפני שפסול זה הוא רק מדרבנן (שלחן שלמה שם).
[1] שלא כטעות נפוצה שנשתרשה בכמה ספרים, דפסול מעמיד נאמר בדבר המקב"ט בלבד, ומשום כך דנו להתיר שימוש באזיקונים, מפני שאין מקבלים טומאה מן התורה, ובפסול דרבנן ליכא גזירת מעמיד. אך טעות בפיהם. ראשית, הכלל שאין מעמיד בדרבנן מיירי בפסול משום גזירה, משא"כ דבר המקבל טומאה, אף שקבלת טומאתו מדרבנן לחוד, נאמרה בו גזירת מעמיד. כמבואר במשנ"ב תרכ"ט כ"ה. [בשונה משאר פסולים דרבנן שלא גזרו בהם. ובטעם החילוק האריכו האחרונים, דכל שפסולו משום גזירה חדשה אין בו חומרת מעמיד, דהו"ל גזירה לגזירה. משא"כ דבר המקב"ט אף כשטומאתו מדרבנן אין זה גזירה חדשה אלא הרחבת דין התורה, ולא חשיב גזירה לגזירה].
שנית, שהרי אזיקונים העשויים פלסטיק אין צריך לפוסלם מצד קבלת טומאתן, אלא פסולים משום שאין גידולן מן הארץ, שהוא פסול דאורייתא. ומפורש בראשונים (רמב"ן, ראב"ד, רא"ש, ר"ן. ריטב"א) שגם בזה יש פסול מעמיד. שהקשו איך נהגו לסכך על כותל אבנים, הרי אין גידולן מן הארץ, ותירצו דלא גזרו באבנים מפני שאין דרך לסכך בהן [וכפי שהוכיח מדבריהם הגרשז"א, בסוף ספר 'הסוכה' אות לד]. וכ"ה בחזו"א (קמג ב), מנח"י (ד מה ב) אול"צ (כד ח) חוט שני (ה, א) ושבט הלוי (ו, עד). וכפי המפורש במשנ"ב הנ"ל (תרכח יז) לענין פסול מחובר לקרקע. [ואף שדעת המאירי והעיטור דבאמת פסול מעמיד הוי רק בדבר המקב"ט, דעת יחידאה הוו כנגד הראשונים הנ"ל].
[2] ביאור הגר"א ריש סי' תר"ל, וביאוה"ל שם בשם הריטב"א. ובחזו"א (קמג ב) מבואר שפוסל גם בדבר שפסולו מדבריהם, אך במנחת איש נקט דלמעשה גם החזו"א מתיר, וכך מבואר בחוט שני. ויש הכרח לזה, דאל"כ מדוע לא נפסול סוכת חזו"א שאין בה שמץ ברזל מפני שדפנותיה הוו מעמיד דמעמיד, ופסולות מדרבנן משום גזירת תקרה.
[3] ביכורי יעקב תרכט יד, חוט שני עמ' ריא. דלא כפמ"ג תרכט יא שהחמיר. אכן כ"ז בפסול שעיקרו מדבריהם, משא"כ דבר המקבל טומאה מדרבנן, כיון שעיקר פסול מעמיד בדבר המקב"ט מדאורייתא, גם המקבל טומאה מדבריהם פסול (משנ"ב תרכט כה. וכפי שכתבו האחרונים ליישב בזה הסתירה בדבריו אם דרבנן פוסל).
ג' פסולי תורה שיש בהם גזירת מעמיד
א. מחובר לקרקע: כגון מעמיד הסכך על ענפי אילן מחובר (משנ"ב תרכח יז). ויש לציין כי דבר שהיה תלוש וחיברו אח"כ, נחשב כתלוש (פמ"ג תרכט א"א יא), ועל כן 'פרגולה' המחוברת בבנין אינה נפסלת למעמיד משום 'מחובר'.
ב. דבר שאין גידולו מן הארץ: היינו כל שאינו מן הצומח. כגון העשוי מפלסטיק, אזיקונים, חוטי ניילון וכדו'. או העשוי מקרטון או נייר עבה [כמצוי בימינו, שהוא נטול עץ, ואינו גידולי קרקע]. או עשוי זכוכית. וכן העשוי מאלומיניום, ושאר מתכות (ט"ז תרכט ד' בשם הב"י, שאין צריך במתכת לטעם שמקבל טומאה), כגון שלד מתכת של 'סוכת נחלים', מסגרת אלומיניום של תריסים, מעקה המרפסת, וכדו'.
ומכל מקום לכולי עלמא מותר לסמוך הסכך על קיר אבן או בטון, הגם שאין גידולו מן הארץ, מפני שלא מצוי לסכך באבנים, ועל כן לא גזרו בהם (ר"ן סוכה כא:. ועוד, שהכל יודעים שאבן מחזי כתקרה, ולא יבואו לסכך בו). מטעם זה מותר גם להניח אבן בודדת על הסכך, להכביד עליו. שלא גזרו מעמיד באבנים (שבט הלוי ט קלז).
אכן, מסגרות מתכת של מרפסת סגורה או מסילות מתכת של גגון נפתח, גם כשהם קבועים ומחוברים לבנין, פסולים למעמיד. שלגבי מתכת אין שייך טעם הקולא, שהרי מצוי לעשות הצללות ממתכת[1].
ברגים או מסמרי מתכת. דעת הפמ"ג שפסולים למעמיד, מפני שאין גידולן מן הארץ (משב"ז ס"ס תרמג), וכ"כ החזו"א (קמג, ג). אך יש שהתירו, מפני שאינם ניכרים, ואין לחוש שיטעו ויבואו לסכך בהם[2] [אור לציון (ח"א מא), מנחת שלמה (סוכה סי' ה, הערה 22)], או מפני שאינם עיקר המעמיד (מועדים וזמנים ח"א סי' פב]. ועל כן כתבו שגם הנוהגים כחזו"א [להשתמש במעמיד דמעמיד כשר] אין צריכים להמנע מלהשתמש במסמרים (אול"צ שם. וכ"כ במועדים וזמנים, שמטעם זה כל הגדולים לא נמנעו מלהשתמש במסמרים). וכמו כן גם הנוהגים כחזו"א יכולים להשתמש בפרגולה המחוברת בברגים [ומה שיש בתחתיתה טס מתכת, הרי משמש 'מעשה קרקע', וכשר גם לחזו"א (שיעור הגרי"מ רובין, שבת שובה תשע"ג)].
'דיקט' [סיבית או סנדביץ'] מנסורת המחוברת באמצעות דבק, מותר לסכך בו, הגם שהדבק מעמיד את הנסורת ואין גידולו מן הארץ, אין זה מעמיד פסול, שאינו ניכר, ואין בו ממש, ולא שייך טעם הגזירה. ועל כן מותר גם להדביק את הדפנות זה לזה ע"י דבק (שבט הלוי ט קלז, שלמי תודה (כו ג) בשם הגרנ"ק, הל' חג בחג פ"ז ג)[3].
ג. דבר המקבל טומאה: ובכלל זה גם המקבל טומאה מדרבנן (משנ"ב תרכט כה. בשונה משאר פסולים דרבנן שאין בהם גזירת מעמיד). כגון חוטי פשתן וחבלים העשויים מן הצומח ומקבלים טומאה. [אכן, חוטי כותנה וצמר גפן אינם מקבלים טומאה. ואף שפסולים לסכך מדרבנן משום שנשתנו מברייתן ואינם נראין כדבר שגידולו מן הארץ (משנ"ב תרכט יג). מ"מ כשרים להעמיד בהן, מפני שפסולן רק מדרבנן]. מטעם זה יש ליזהר בסכך העשוי כמחצלת, שחוטי האריגה לא יהיו מדבר המקבל טומאה. שכן חוטים אלו מעמידים אותו.
[ומכל מקום, גם מחצלת הארוגה עם חוט פסול למעמיד, ניתן להכשירה לסכך ע"י שיניח עליה קרש שיעמידנה באופן שלא יצטרך לחוט האריגה (קובץ מבית לוי, דעת שבט הלוי), אך לדעת החוט שני (עמ' ריב) לא מועיל הנחת קרש אחרי שחוט האריגה מעמיד את הסכך, שכבר הועמד במעמיד פסול. ויש לדון אם יועיל גם לשיטתו, אם ירים את הסכך ויניחו ביחד עם הקרש שעליו, שבכך נעשו המעמיד הכשר והפסול בבת אחת, וצ"ע. ועי' עוד בענין זה להלן בענין מעמיד כשר ופסול בבת אחת].
[1] שבות יצחק (ח"ג ט ד) בשם הגריש"א, סוכה כהלכתה (פ"ה הע' כ), מנחת יצחק (ד מה), ספר הסוכה (ח"א עמ' רכד). [ואולם בהליכות שלמה (תשרי עמ' קלב) מובא, דכיון שהמתכת מחוברת לבנין הו"ל ככותל. אך הדבר תמוה (ולכאו' מה"ט השמיטוהו ולא הוזכר פעם א' בכל ספרי הפסק בימינו). ועי' מעדני שלמה עמ' קפו שמשמע ג"כ דעת הגרש"ז להיפך, דלא כמגיה שנדחק].
ויעוי' הל' חג בחג (סוכה, עמ' קצד הע' 7) שהוכיח כן גם מדברי החזו"א, שדן לפסול קיר בטון משום מעמיד כיון שמכיל חישוקי ברזל, ומסיק להקל כיון שעיקר הקיר בטון וגם אין הברזל ניכר. הרי מפורש בזה שאם הברזל היה ניכר ועיקר היה פסול הגם שהוא חלק מהקיר. וא"כ פשוט שמסגרת מתכת העומדת בפני עצמה וניכרת תהיה פסולה הגם שמחוברת בבנין.
[2] אין זה שייך לטעם הר"ן גבי אבנים שאין דרך לסכך בהם. שלענין זה לא אזלינן בתר צורת המעמיד אלא בתר החומר ממנו הוא עשוי. אשר מה"ט נקטו הפוסקים שמסגרת מתכת פסולה למעמיד גם כשהיא קבועה ומחוברת בבנין, דמ"מ הדרך לסכך במתכת. ומטעם זה פסלו אזיקון למעמיד אף שאין דרך לסכך בו, דמ"מ שייך לסכך בפלסטיק. ועל כן מצד סברא זו היה לנו לאסור במסמרים, שהרי הדרך לסכך בחומר ממנו הם עשויים. ומשו"ה כתבו סברא חדשה, שלא שייך הגזירה בדבר שאינו בולט וניכר, והגרש"ז נקט לשון שלא נראה שהוא חלק מהסכך. ועי' במועדים וזמנים שנקט טעם נוסף, שאינו עיקר המעמיד, ע"ש. [בהלכות חג בחג הקשה על שיטה זו מהמבואר בפוסקים דכלונסאות המחוברים ביתידות ברזל חשיבי מעמיד דמעמיד, ומבואר להדיא דגם במסמרים שייך גזירת מעמיד. אולם יעוי' שיעור הגרי"מ רובין (שבת שובה תשעג) מה שכתב לבאר בטוטו"ד שאין ראיה מדבריהם].
[3] בפסקי שמועות מובא מהגר"י שוב בשם הגריש"א שהחמיר בזה, ואף שאמר לו הטענות שאינו ניכר ואין דרך לסכך בו לא קיבל הטענות, וצ"ע. ובשיעור הגרי"מ רובין (שבת שובה תשע"ג) כתב להקל לענין הדבקת הדפנות בדבק, כיון שאין רגילות לסכך בו, ומשום שבטל אל העץ. אך מ"מ לענין דיקט מסיבית כתב להחמיר, 'לפי שלא ברור מה גדרו'. וצ"ב. ולכאו' יש לצרף טעם להקל, שהרי כתב החזו"א (קמ"ג ב') שקיר בטון מותר לסכך עליו, הגם שמכיל בתוכו ברזלים, לפי שאינם ניכרים, וא"כ הרי ה"ה הדבק שבסיבית אינו ניכר.
סכך כשר למעמיד - שלא הונח לשם צל
מין כשר לסכך, הפסול לשמש כסכך במצבו הנוכחי. כגון משום תעשה ולא מן העשוי, או שלא הונח לשם צל, אינו פסול למעמיד (משנ"ב תרכו יז).
מטעם זה 'פרגולה' או לייסטים שמניחים עליהם את הסכך, כשרים למעמיד, גם אם לא נעשו לשם צל[1].
כמו כן מטעם זה, סכך הפסול משום שמונח למעלה מעשרים, אינו נחשב מעמיד פסול (חוט שני עמ' ריא, מנחת שלמה סוכה ט:).
[1] חוט שני (עמ' ריא), מנחת איש, ועוד. כמפורש במשנ"ב (תרכו יז), דלא כמועדים וזמנים שהסתפק בזה ונקט שראוי להחמיר. ובטעם ההיתר ביארו הנ"ל, דכל הגזירה שמא יבוא לסכך במעמיד. ואם יבוא לסכך בו הרי יהיה מונח לשם צל. ויש הכרח לזה, דאל"כ לעולם יהיה אסור ליתן את הסכך על הדפנות, שהרי הדפנות לא הונחו לשם צל. ואף הפמ"ג (תרכט א"א יא) לא דן בדפנות אלא משום שרחבות ד' ואיכא משום גזירת תקרה.
וכל זה להוציא מהטעות שנדפסה בסוף הספר 'מראות סוכה'. שכתבו דפרגולה פסולה למעמיד כשאינה עשויה לצל. וזהו נגד דברי המשנ"ב המפורשים בסי' תרכו סקי"ז, וכל הפוסקים שם. ומה שציינו לספר הסוכה, יעוי' שם ובמילואים שם שהביא כי מדברי הפוסקים מפורש להיתר, אלא שהניח בצ"ע מכח דקדוק מהריטב"א שמשמע שפוסל. ואין להכריע הלכה מכח קושיא נגד דברי כל הפוסקים. ועיקר הקושיא מדקדוק דברי יש ליישב (דשאני גדיש שהפסול והכשר נראים אותו דבר, ושייך טפי לטעות ולסכך בפסול, וק"ל).
ובשלמי תודה (סוכות כו סוף אות ג) כתב להוכיח מדברי החזו"א, שגם שלא לשם צל חשיב מעמיד פסול, ממה שכתב החזו"א דסכך המונח על מעמיד פסול נעשה 'דבר שאין מסככין בו' והופך למעמיד פסול בעצמו, הגם שאין בו פסול עצמי אלא פסול צדדי שמונח על מעמיד פסול. וא"כ ה"ה כשאינו מונח לשם צל. אך החילוק מבואר, דהלא כל הגזירה שמא יבוא לסכך בו, וכשאינו לשם צל – אם יבוא לסכך בו יהיה לשם צל, וה"ה גבי תולמ"ה, שאם יבוא לסכך בו, הרי יעשה בו עשייה ויסכך בו, כך שאין מקום לגזור בהם, דכל פסולם מצד דהשתא אינו מסכך בהם. משא"כ המונח על מעמיד פסול, דפסולו מגזירה שמא יבוא לסכך במעמידו, ולא משום דהשתא אינו מסכך בו, ועל כן שייך לדונו כסכך פסול מדבריהם שיש בו גזירת מעמיד (לפי מה שנקט כאן החזו"א, עי' לעיל הערה 2).
מעמיד פסול העשוי לחיזוק בלבד
מעמיד פסול העשוי לחיזוק בלבד
הסכימו הפוסקים, דכל הנידון במעמיד פסול הוא דוקא כשבא להעמיד, ובלעדיו הסכך יפול. אך כשאינו עשוי להעמיד, אלא לתוספת חיזוק, אין בו שם מעמיד כלל, ומותר להשתמש בו לכתחילה אפילו כשהסכך מונח עליו ממש. ואין חולק בזה, מאחר שכך מפורש במתניתין (כא:, וכמו שדקדק בהל' חג בחג (עמ' קצ). דקתני "אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה". ומפרשינן משום שמעמידה בדבר המקב"ט, הרי דאם יכולה לעמוד בלא המקב"ט כשרה. וכ"ה במאירי שם, דרק אם כל סמיכתה על כרעי המיטה עד שאם תינטל המיטה יפול הסכך – פסולה).
דוגמאות:
א. סכך העומד ברוח מצויה: כאשר הסכך עומד ברוח מצויה בלא המעמיד הפסול[1], בין משום שהוא כבד מצד עצמו, ובין משום שכבר תפוס ע"י מעמיד כשר, כגון שקשרו בחוטי 'שמשון' הכשרים למעמיד, או שהניח עליו קורה כבידה. מותר להוסיף ולתופסו באזיקון או שאר מעמיד פסול, כדי שלא יעוף ברוח שאינה מצויה.
ונחלקו הפוסקים במקרה כזה, איך הדין באותה שעה שיש בפועל רוח שאינה מצויה. יש שנקטו שבשעה זו יש בה פסול מעמיד, שהרי כעת אין הסכך עומד אלא מכח המעמיד הפסול (בצל החכמה ח"ה סי' מד. ומ"מ גם לדידיה לא אמרינן בשוך הסערה שהסכך פסול משום תולמ"ה, כיון שגם בשעת הסערה לא חל פסול בגופו).
אך יש שצידדו שגם בשעת הסערה הוא כשר לכתחילה, מפני שגזירת מעמיד אינה נמדדת כל רגע ורגע אלא בשעת הסיכוך, שאסרו להעמיד בדבר הפסול פן יבוא לסכך בו. ועל כן מאחר שבשעת הסיכוך כשר לכתחילה כיון שעומד מצד עצמו ברוח מצויה, על כן יהיה כשר לכתחילה גם בשעה שיש רוח שאינה מצויה (הגרי"מ רובין, שיעור שבת שובה תשע"ג).
ב. מסמרים בדפנות: כתב החזו"א (קמג, ג) שאין מסמר נידון כמעמיד דמעמיד פסול, אלא במקום שבלעדיו הדופן נופלת, אך כאשר גם בלעדיו לא תיפול, ומחזקה במסמרים רק כדי שלא תזוז בשעה שיניח עליה את הסכך, לית לן בה.
וביאר בחוט שני (עמ' ריא), דענין מעמיד הוי דוקא לסמוך כובדו שלא יפול. מה שאין כן כאשר מצד עצמו אינו נופל, ותוספת המעמיד באה למנוע שלא יפול מחמת סיבה צדדית, כגון מחמת דחיפה, תנועה, או הכאה, אין זה נחשב למעמיד.
סדרי קדימה במעמיד פסול ומעמיד כשר שאחד מיותר
בכל המבואר לעיל, דמעמיד פסול שאינו נצרך אלא לתוספת חיזוק אין בו פסול מעמיד כלל. דנו הפוסקים, אם זהו דוקא כשמתחילה הועמד הסכך במעמיד כשר, ואחר כך הוסיף מעמיד פסול לחיזוק. או גם כשהעמיד תחילה במעמיד פסול, ואחר כך הוסיף מעמיד כשר עד שאין צורך כלל במעמיד הפסול.
דוגמאות:
א. כשמשתמש ביתידות עץ לחבר הדפנות, ומוסיף מסמרי ברזל לחיזוק. אם צריך להקדים ולחבר ביתידות העץ, קודם שיחבר במסמרי הברזל.
ב. מחצלת קנים הארוגה בחוטים הפסולים למעמיד, כגון שמקבלים טומאה או עשויים ניילון וכדו'. האם יועיל שיניח על הסכך מלמעלה מעמיד כשר להכביד עליה, באופן שלא יהיה צורך בחוטי האריגה. או שלא יועיל מאחר שהיה ארוג מתחילה במעמיד פסול.
ג. מי שקשר את הסכך באזיקונים, ואחר כך הניח עליו קורות או הוסיף וקשר בחוטים הכשרים למעמיד.
דעת החוט שני (עמ' ריב) דכל ההיתר להשתמש במעמיד פסול כשבא לחיזוק בלבד, הוא דוקא כשהקדים והעמיד תחילה במעמיד כשר, ורק אחר כך הוסיף מעמיד פסול לחיזוק. אך אם הקדים והעמיד במעמיד פסול, לא יועיל מה שיוסיף אח"כ מעמיד כשר. ועל כן כתב בנוגע לדוגמא א' וב' הנ"ל שלא יועיל תוספת מעמיד כשר לבסוף.
אולם במנחת איש (חג ומועד, עמ' קפה הע' 103) הביא מהגר"י שפירא, והגרמ"ש קליין, ובעל שבט הלוי, שאין חילוק בזה. וגם אם הניח תחילה מעמיד פסול ואח"כ מעמיד כשר. כל שכעת אין צורך במעמיד הפסול הסוכה כשירה לכתחילה[2].
ויש שכתבו לחלק בזה, דשעת פסול מעמיד הוא שעת הנחת הסכך, ועל כן כשהונח הסכך על מעמיד פסול, לא יועיל להוסיף אחר כך מעמיד כשר. משא"כ כשהקדים מעמיד פסול קודם הנחת הסכך, ואחר כך הוסיף מעמיד כשר, כך שבשעת הסיכוך נמצא שיש לו ב' מעמידים שאחד מיותר, בזה לא איכפת לן בפסול כיון שיש לו גם מעמיד כשר (הגרי"מ רובין, שבת שובה תשע"ג).
ונמצא לפי"ז חילוק בין ג' הדוגמאות הנ"ל. שבאופן א' שהוקדם הפסול לכשר בעשיית הדפנות, לא איכפת לן שהקדים הפסול. כיון שבשעת העמדת הסכך כבר יש לו גם מעמיד כשר. משא"כ בדוגמא ב' וג' שבשעת הנחת הסכך היה מעמידו פסול (ע"י חוטי אריגה או אזיקונים), בזה לא יועיל מה שיוסיף אח"כ מעמיד כשר.
[אכן לפי"ז מצאנו עצה גם בנוגע למחצלת הארוגה בחוט פסול, שיניח אותה בבת אחת יחד עם הקרש שעליה, ובזה נמצא שיש לה מעמיד כשר ופסול כאחד].
[1] ולענין מה נחשב רוח מצויה, נחלקו הפוסקים בנוגע לקומה גבוהה שיש בה רוחות עזות, אם נידונת לפי הרוח שבגובה, או נידונת כרוח מצויה שבקומות הנמוכות. ובפשוטו כתבו לדמות ענין זה למבואר בגמ' (כג.) דסוכה שבספינה אינה צריכה לעמוד ברוח מצויה דים, אלא ברוח מצויה דיבשה. וה"ה כאן דסגי במה שעומדת ברוח מצויה שבקומות הנמוכות [שלמי תודה (סוכות כו ד), ועוד].
אך בתשובות והנהגות (ח"ו קמז ב) ובסוכה כהלכתה (הוספות לעמ' 32 בשם הגריש"א) ושבט הקהתי (ח"א קצז ד) נקטו לחלק, דשאני ים ויבשה שהים אינו מקום ישוב, ועל כן נידון כרוח דיבשה. משא"כ קומה גבוהה נידונת לפי רוחותיה. ועי' בית דוד (עמ' קכז הע' 10) שדן להוכיח שלא כדבריהם, ממה שהולכים בסוכה שבראש העגלה כרוח שבקרקע.
עוד כתב להוכיח, מדעת רוב הפוסקים דסוכה המוקפת קירות גבוהים העוצרים את הרוח, ולולי הקירות הגבוהים לא היה עומד ברוח מצויה, פסולה (מג"א תרל טז, משנ"ב שם מח, תוספת שבת שסב ד, וכף החיים ס"ק סו). ומבואר מזה דלא אזלינן בתר כל סוכה לגופה, אלא בתר רוח מצויה דכלל המקומות. וא"כ ה"ה שבקומה גבוהה ניזיל בתר רוח המצויה למטה.
[2] ונראה ששורש הנידון תלוי בגדר פסול מעמיד, אשר בדברי החזו"א (קמג ב) מבואר שעל ידו נעשה הסכך המונח עליו 'דבר שאין מסככין בו' ונפסל. אך באחרונים תמהו על זה (עי' משנת המועדים, סוכות סי' יג), דבפשוטו אין כאן פסול סכך, אלא שאסרו להשתמש במעמיד פסול. ומעתה י"ל דהחוט שני אזיל כשיטת החזו"א שחל פסול בסכך, ועל כן נקט דכל שיש מעמיד פסול, נפסל מה שעומד עליו, ולא יועיל תוספת מעמיד כשר להכשירו. משא"כ לדידן כל הדין הוא רק שאסור לכתחילה להשתמש במעמיד פסול, ועל כן כשיש גם מעמיד כשר ואין צורך בפסול, לא חשיב 'משתמש' בפסול. ועי'.
מעמיד פסול עם 'הפסק' מעמיד כשר
מעמיד פסול [כגון שלד מתכת, מסילות גגון נפתח, או פרגולת מתכת], שמעוניין להניח עליו קרשים כדי שתהיה המתכת 'מעמיד דמעמיד'. יש שהתירו להניח קרש על גבי המתכת באותו כיוון, באופן שהקרש מהווה 'הפסק וחציצה בעלמא' בין הסכך למתכת. שגזירת מעמיד שמא יטעו, ולמנוע טעות מספיק 'היכר' של הפסק בעלמא [אול"צ (ח"ד כד ח). תשובות והנהגות (סוכות עמ' קנו), מקראי קודש (ח"א כא, כלימוד זכות). וכך נקטו הגריש"א והגרש"ז (המובאים להלן) בדעת החזו"א].
אך דעת הרבה פוסקים [הגריש"א (הערות סוכה כא:), הגרש"ז (מנח"ש תניינא נה, הליכות שלמה עמ' קלד), ועוד] שלא מועיל 'הפסק' כזה, ובכך עדיין המתכת נחשבת 'מעמיד', מפני שאין הקרש מוסיף כלום בהעמדת הסכך, וגם בלעדיו הסכך עומד היטב על המתכת. והדרך היחידה להפוך את המתכת ל'מעמיד דמעמיד' היא, להניח את הקרש באופן שרק קצהו מונח על המתכת, כך שאם ינטלו הקרשים הסכך יפול, ולא יועילו פסי המתכת להעמידו. ובכך נעשית המתכת 'מעמיד דמעמיד'.
לשיטה זו, יש להיזהר כאשר הסכך גדול משטח הסוכה, שלא יהיה מונח כשהוא בולט מכל הצדדים ויכול להיסמך על מסגרת המתכת בלי הקרשים. אלא יסיט אותו לצד, שלא יגיע עד מעל המסגרת ממש, כך שאם יוציאו את הקרשים יפול, ובזה יועיל להחשיב את המתכת כמעמיד דמעמיד.
ולפי"ז בפרגולת מתכת (כמו בתמונה לעיל) לא מצינו עצה להכשיר, אלא א"כ יסכך בחתיכות סכך קטנות המונחים ע"ג קרשים, בצורה שפסי המתכת לא היו מחזיקים אותם. ובספר הסוכה (פי"ח הע' 9) הביא עצה בשם חכם א', להניח על פרגולת המתכת קרשים שיגביהו את הסכך ממנה ג' טפחים, ובכך יועיל שלא נראה את המתכת כמעמיד, וצ"ע.
ובתשובות והנהגות (מועדים, סוכה עמ' קנז) הביא דעה נוספת בשם גדול אחד, שביסוד הדין מועיל הפסק סכך כשר, אפילו כשהוא מונח באותו כיוון של הסכך הפסול, ואם יינטל הכשר לא יפול הסכך. אלא שתלוי הדבר בחוזק המעמיד הכשר, אם יש בכוחו לשאת את כובד הסכך. שאם מדובר בקרש דק שהיה נשבר אם הסכך היה נשען עליו, נמצא שכל ההעמדה באה מכח המעמיד הפסול, ולא מהני ההפסק להפקיע ממנו תורת 'מעמיד'.
משא"כ אם הסכך הכשר חזק, ויש בכוחו לשאת את הסכך מצד עצמו, בזה מועיל מה שהוא מונח על הפסול להפוך את הפסול ל'מעמיד דמעמיד' ולהכשיר את הסוכה לכתחילה.
ונפק"מ לפי"ז ב'סוכה לנצח' העשויה שלד מתכת, והסדין של הדפנות עוטף את מסגרת המתכת העליונה. ובאופן שעשוי הסדין מכותנה מעובדת, שגידולה מן הארץ וכשרה למעמיד [דאינה מקבלת טומאה, ופסולה לסכך רק משום מראית עין (משנ"ב תרכט יב), שלא ניכר דגידולה מן הארץ, ופסול זה שמדבריהם אינו פוסל למעמיד]. ומעתה יש לדון אם הנחת הסכך על הסדין העוטף את המתכת תציל מדין מעמיד פסול.
ולפי השיטה הא' דכל הפסק מועיל משום דסגי בהפסק שלא יבואו לטעות, ה"ה כאן שיועיל הבד להפסיק [אלא א"כ נימא, שהבד העוטף טפל למתכת, וכמי שאינו דמי. וכמו שמצינו סברא כעי"ז להיפך (להלן במוסגר שבסמוך מדברי הגרש"ז), בעטיפה המקבלת טומאה, דאינה פוסלת משום מעמיד כיון שבטילה, וצ"ע]. משא"כ לפי שיטת אחד הגדולים דבעינן הפסק של מעמיד שיש בכוחו לשאת את הסכך, פשוט שלא יועיל הבד להפסיק.
